אינדקס
היי ,
בטח שמתם לב שאני מראה לכם מוזיקת אימו , אבל אתם לא יודעים מה זה אימו בכלל ..
עכשיו אני אסביר .
קודם כל - "אימו" נובע מהמילה "אימושנל" (Emotional באנגלית זה רגשי)
במוזיקה, אימו הוא תת-סגנון של ההארדקור פאנק. בראשיתו, המונח "אימו" תיאר מספר וריאציות עצמאיות, שקושרו אחת לשנייה כיוון שהן בעלות מוצא משותף. עובדה זו גורמת לעירפול בתיחום הז'אנר.
במקורו, המושג אימו שימש לתיאור המוזיקה של הסצנה בוושינגטון הבירה באמצע שנות ה-80 והלהקות המקושרות לסצנה זו. בשנים הבאות, המושג אימוקור, שהוא קיצור להארדקור אמוציונלי (Emotional Hardcore), שימש גם לתיאור סצינות מקומיות שצמחו מהסצנה הזו. המושג אימו בא בעצם מהעובדה שלעתים קרובות, במהלך ההופעה, חברי להקות האימו היו מתנהגים באופן אמוציונלי וספונטני. השמות הנזכרים ביותר מהתקופה כללו את להקות Rites of Spring, Embrace, One Last Wish, Beefeater, Grey Matter, Fire Party, ובתקופה מאוחרת יותר גם Moss Icon. הגל הראשון של האימו החל להעלם לאחר התפרקות רוב הלהקות המעורבות בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.
באמצע שנות ה-90, המושג אימו החל לסמל את סצנת האינדי רוק שהושפעה מלהקות כמו Fugazi, נצר לגל הראשון של האימו. להקות כמו Sunny Day Real Estate ו-Texas is the Reason הקימו סגנון אינדי ומלודי יותר של אימו ופחות כאוטי ממקורות השראתו. הסצנה שכונתה כ"אינדי אימו" שרדה עד לשנות ה-90 המאוחרות, מאחר שרוב הלהקות התפרקו או שינו את סגנונן לסגנון הקרוב יותר למיינסטרים.
כשלהקות האינדי אימו נכנסו למיינסטרים, להקות חדשות החלו לחקות את הסגנון היותר מיינסטרימי ויצרו סגנון מוזיקה המכונה בתרבות הפופולרית גם הוא אימו. ההתרחבות המתמדת של המושג הופך את סגנון האימו לסימן היכר כללי, יותר מאשר סגנון מוזיקה ספציפי.
הגל הראשון (1985 - 1994)
ב-1985 בוושינגטון הבירה, איאן מק'קיי וגאי פיקיוטו, ותיקי סצנת ההארדקור בבירה, החליטו להתרחק ממה שהם ראו כאילוצים של הסגנון הבסיסי של ההארדקור ומהאלימות המחריפה בסצנה. הם לקחו את המוזיקה שלהם לכיוון אישי יותר עם הרגשה הרבה יותר אקספרימנטלית כשהתחילו עם Embrace של מק'קיי ו-Rites of Spring של פיקיוטו. סגנון המוזיקה שהתפתח על ידם הפך במהירות לסגנון בפני עצמו.
תוך זמן קצר, הצליל של האימו בבירה החל להשפיע על להקות אחרות כגון Moss Icon, Nation of Ulysses, Dag Nasty, Soulside, Shudder to Think, Fire Party, Marginai Man ו-Gray Matter, שרובן הוציאו את תקליטיהן על ידי הלייבל של מק'קיי, Dischord Records. הגל המקורי של האימו בבירה הסתיים בסוף 1994 עם נפילתה של Hoover.
מקור המושג "אימו" אינו ברור. חברי להקת Rites of Spring הזכירו בראיון ל-Flipside Magazine ב-1985 שחלק מהמעריצים שלהם החלו להשתמש במושג כדי לתאר את המוזיקה שלהם. בתחילת שנות ה-90, היה נפוץ להתייחס לסצנת הבירה המוקדמת כ"אימוקור", למרות שלא ברור מתי התחיל השימוש במושג.
לאחר שסצנת הבירה התרחבה, סצינות נוספות החלו להתפתח עם צליל ועקרון דומה. בסן דיאגו בתחילת שנות ה-90, Gravity Records הוציאו מספר תקליטים בסגנון האימו. להקות התקופה היו Heroin, Indian Summer, Drive Like Jehu, Angel Hair, Antioch Arrow, Universal Order of Armageddon, Swing Kids ו-Mohinder. בנוסף, בקליפורניה, Ebullition Records הוציאו תקליטים של להקות מאותו הזרם, כגון Still Life ו-Portraits of Past, בנוסף לאלה של להקות הארדקור פאנק מסורתי, בעלות רקע פוליטי וחברתי משותף.
באותו הזמן, באזור ניו יורק-ניו ג'רזי, להקות כמו Native Nod, Merel, 1.6 Band, Policy of 3, Rye Coalition, Quicksand ו-Rorschach הצטרפו לזרם. להקות רבות באזור היו מעורבות בסצנת המועדון ABC No Rio בניו יורק, שהיה בעצמו תגובה לאלימות ולסטגנציה בסצנה וכן תגובה ללהקות שניגנו בCBCG, מועדון ההארדקור הקטן הנוסף שהתקיים בניו יורק באותם הזמנים. רוב הגל הזה של האימו, במיוחד בסצנת סן דיאגו, החל לנוע לכיוון צורה יותר אגרסיבית וכאוטית של האימו, שכונתה "סקרימו".
עם הזמן, הסגנון היותר הארדקור באימו החל להעלם כשרוב להקות המקור המוקדמות התפרקו. לעומת זאת, היבטי הצליל נשארו עם להקות כמו Four Hundred Years ו-Yaphet Kotto. בנוסף, להקות רבות ממשיכות לשקף את הצד של ההארדקור באימו המקורי עד היום, בכללן להקות כמו Circle Takes the Square, Hot Cross, City of Caterpillar, Funeral Diner ו-A Day in Black and White.
לאחר התפרקות Embrace ב-1986, מק'קיי הקים את הלהקה רבת-ההשפעה Fugazi, ומיד לאחר מכן הצטרף אליו פיקיוטו. בעוד Fugazi עצמה לא מקוטלגת כאימו, המוזיקה של הלהקה נזכרת כמקור השראה ללהקות הגל השני של האימו כמו Sunny Day Real Estate, [1] Braid, [2] וJimmy Eat World. [3]
השפעות מוקדמות של האימו
בקליפורניה, להקות כמו Jawbreaker ו-Samiam החלו לשלב השפעות מ"צליל הבירה" לתוך מסגרת יותר פופית; המוזיקה תוארה על ידי אנדי גרינוולד כ"חתונה רועשת בין המשקל העצבני של ההארדקור, כתיבת השירים הרגישה של הפופ פאנק של קליפורניה, והאומנותיות המיוסרת של האימו של הבירה"[4]. להקות אחרות שיקפו את אותו החוש של מלודיה מחוספסת, בכללן Still Life ו-Garden Variety.
בנוסף, בשנות ה-90 המוקדמות, להקות כמו Lifetime הגיבו בדרכן לכישלון סגנון הסטרייט אדג' הארדקור של ה-Youth Crew ורצו לחפש כיוון חדש. בזמן שהמוזיקה שלהן הוגדרה לפעמים כאימו, היא הוגדרה גם כהארדקור מלודי. כתגובה לכיוון היותר מטאלי שחבריהם לקחו, Lifetime החליטו בתחילה להאט ולרכך את המוזיקה שלהם ולכתוב בצורה יותר אישית. הלהקה הוסיפה לאחר מכן שילוב של מהירות, אגרסיביות, ומלודיה שהגדירה את הצליל שלהם. הצליל, המילים והסגנון של Lifetime היוו מודל עבור להקות אחרות, כגון Saves the Day, Taking Back Sunday ו-The Movielife.
באופן דומה, להקות כמו Converge, להקה רבת השפעה על המטאלקור המודרני, שאבה השראה מלהקות האימו מהחוף המזרחי של ארצות הברית.
הגל שני (1994 - 2000)
בזמן ש-Fugazi וסצנת Dischord Records החלו להיות יותר ויותר פופולריות בסצנת האינדי המחתרתית של תחילת שנות ה-90, להקות חדשות החלו לצוץ. בשילוב של Fugazi עם השפעות מהפוסט פאנק של Mission of Burma ו-Hüsker Dü, התהווה סגנון חדש של אימו.
הוצאת האלבום Dairy על ידי Sunny Day Real Estate בשנת 1994 הייתה לגורם המפתח. ההצלחה של Sub Pop עם הלהקות Nirvana ו-Soundgarden נתנה ללייבל יכולת להביא את הדיסק לתשומת-לב רחבה הרבה יותר מאשר דיסק אינדי אופייני. הפרסום כלל פרסומות רציניות במגזין המוזיקה הנחשב רולינג סטון. התמיכה הגדולה של הלייבל הביאה את הלהקה להופעות טלוויזיוניות, כגון ב"The John Stewart Show". כתוצאה מכך, האלבום קיבל תשומת-לב כלל ארצית רחבה.
בזמן שאנשים רבים החלו ללמוד על הלהקה, במיוחד דרך האינטרנט, הלהקה קיבלה את התיוג "אימו". אפילו במקומות שבהם Fugazi לא נחשבו לאימו, הדור החדש של המעריצים שאל את המושג מסגנון ההארדקור המוקדם לסגנון האינדי המסוים הזה של האימו.
בשנים שלאחר מכן התהוו אזורי "אינדי אימו" רבים. המשמעותי ביותר ביניהם היה במערב התיכון של ארצות הברית באמצע שנות ה-90 שם רבות מהלהקות הושפעו מאותם המקורות, אך עם צליל יותר עצבני. הסגנון הזה של האימו מוגדר כ"אימו מערב-תיכוני" לפי המיקום הגאוגרפי של הלהקות, כשרבות מהן באות מאזורי שיקגו, קנזס סיטי, אומהה ומילווקי. הלהקות שתויגו כאימו מערב-תיכוני כללו בין היתר את Boy's Life ו-Cap'n Jazz. בשנים הבאות, להקות כגון The Promise Ring, Braid, Elliott, Bright Eyes, Cursive ו-The Get Up Kids קמו מאותה הסצנה וקיבלו תשומת-לב לאומית.
סצנת פניקס, ארי** הפכה לסצנה גדולה ומוכרת. מושפעים מ-Fugazi ומ-Sunny Day Real Estate, החלו Jimmy Eat World, שניגנו בתחילה פאנק, להכניס השפעות של אימו למוזיקה שלהם, ולבסוף הוציאו את האלבום Static Prevails ב-1996. ניתן לומר כי אלבום זה היה תקליט האימו הראשון ששוחרר על ידי לייבל מיינסטרים - Capitol Records, אצלם חתמו ב-1995.
להקות נוספות שהמשיכו את האינדי אימו כללו בין היתר את Christie Front Drive מקולורדו, Texas is the Reason ו-Rainer Maria מניו יורק, Knapsack ו-Sense Field מקליפורניה, Cross My Heart מבולטימור, Mineral מאוסטין ו-Pinebald ו-Jejune מבוסטון.
כשהמושג אינדי אימו החל להיות נפוץ, תויגו מספר להקות כ"אימו" אך ורק בגלל הצליל הדומה בין האימו לסגנונם שלהם. דוגמה לכך היא האלבום של Weezer משנת 1996 - "Pinkerton", אלבום שלאחר כמה שנים החל להחשב לאחד האלבומים הבולטים של האימו של שנות ה-90. [5]
כשטווח הלהקות הרחב של האימו החל למשוך תשומת לב ברמה לאומית, מספר לייבלי אינדי ניסו לתעד את הסצנה. להקות אימו רבות של שנות ה-90 המאוחרות נרשמו ללייבלי אינדי, שכוללים את Jade Tree Records, Saddle Creek וBig Wheel Recreation. ב-1997, Crank! Records מקליפורניה הוציאו אוסף הנקרא "(Don't Forget to) Breathe", שכלל שירים של להקות אינדי אימו. ב-1998, Deep Elm Records הוציאו את החלק הראשון בסדרת האוספים שנקראה Emo Diaries, שכלל שירים של להקות כמו Jimmy Eat World, Samiam וJejune. ב-1999, לייבל האוספים המפורסם משנות ה-70, K-tel, הוציא אוסף אימו שנקרא "Nowcore: The Punk Rock Evolution".
בזמן שסצנת האימו של שנות ה-90 המאוחרות הייתה ברמה כלל ארצית, לייבלי מיינסטרים החלו להתמקד בהחתמת להקות אימו בתקווה לנצל את הפופולריות של הסגנון. רבות מהלהקות התנגדו לפיתוי והצהירו על הנאמנות שלהן למנטליות העצמאית של הסצנה. הקונפליקט הורגש בלהקות אימו שסופן היה בהתפרקות, כמו Texas is the Reason ו-Mineral.
לקראת סוף המאה העשרים, המילה אימו הופיעה גם במיינסטרים. בקיץ 1998, מגזין Teen People פרסם מאמר בו הוכרז שאימו הוא הסגנון "הבא" של המוזיקה, וציינו את The Promise Ring כלהקה המסמלת זאת. הטבע העצמאי של סצנת האימו נסוג עם קבלת תשומת הלב מצד המיינסטרים, ולהקות אימו רבות שינו את הצליל שלהן במטרה לבודד את עצמם מהסגנון. בשנים הבאות, Sunny Day Real Estate העדיפו לשנות את הסגנון לכיוון של פרוגרסיב רוק, Jejune כיוונו ל פופ-רוק, ו-The Get Up Kids ו-The Promise Ring הוציאו אלבומים בסגנון רוק קל.
בזמן שהאינדי אימו כמעט חדל מלהתקיים בסוף המאה, להקות רבות עדיין הושפעו מהסגנון של Fugazi וHüsker Dü, כגון Thursday, The Juliana Theory ו-Sparta.
הגל השלישי (2000 - הווה)
בסוף שנות ה-90, סצנת האימו המחתרתי נעלמה כמעט לגמרי. לעומת זאת, המושג אימו עדיין היה בשימוש על ידי תקשורת מיינסטרים, כמעט תמיד בהקשר של להקות משנות ה-90 שנשארו קיימות, כמו Jimmy Eat World.
לקראת סוף שנות ה-90, Jimmy Eat World החלו להשתנות לכיוון המיינסטרים. בתחילת הקריירה שלהם הם ניגנו מוזיקה בסגנון אימוקור, אך עד להוצאת האלבום Bleed American ב-2001, הלהקה איבדה כמעט לגמרי את השפעת האימו אך כיוון שהציבור היה מודע למושג אימו וקישר את הלהקה אליו, הלהקה המשיכה להקרא להקת אימו. גם להקות חדשות יותר שנשמעו כמו Jimmy Eat World (ובמקרים מסוימים, כמו להקות אימו מלודי אחרות משנות ה-90 המאוחרות) הוכללו בסגנון. [6]
בשנת 2003, כריס קברה, הסולן הקודם של Further Seems Forever והפרויקט האישי שלו Dashboard Confessional זכו להצלחה גדולה. המוזיקה של קברה כללה ליריקה מלאה ברגשות. בזמן שהאימו המוקדם כלל ליריקה בכיוון יותר אפל וכואב, הליריקה של קברה עסקה יותר במנצחי ומפסידי האהבה וחוסר היכולת להתמודד. לאימו החדש, שהוא ללא ספק אמוציונלי מאוד, הייתה את ההצלחה הגדולה ביותר בקרב בני-נוער, הרבה יותר מזו שהייתה למקורותיו. [7]
בעקבות ההצלחה של Dashboard Confessional ו-Jimmy Eat World, לייבלי מיינסטרים החלו לחפש אחר להקות בעלות צליל וסגנון דומה. בעוד להקות רבות מתחילת ואמצע שנות ה-90 הוכנסו שלא כרצונם תחת המטרייה הרחבה של מוזיקת הגראנג', לייבלים מסוימים רצו לשווק את הצליל החדש תחת המושג אימו.
במקביל, המושג אימו הורחב והפך להיות יותר מאשר סגנון מוזיקלי בלבד, מה שהוסיף לבלבול ששורר עד היום סביב המושג. המילה אימו הפכה להיות מקושרת לכל דבר שהיה בו רגש מוחצן. סגנונות אופנה והתנהגות משותפים למעריצים של להקות אימו החלו להיות מקושרות גם הן למושג אימו.
בנוסף, בצורה אפילו יותר רחבת ידיים משנות ה-90, האימו כלל בתוכו טווח רחב עוד יותר של להקות, להן יש מעט מאוד במשותף. המושג הפך להיות כל-כך רחב ידיים עד שהגדרתו ואיפיונו הפכו כמעט בלתי אפשריים. בצדק או שלא בצדק, המושג אימו שימש לעתים לתיאור להקות כמו: AFI, Alexisonfire, Lostprophets, Brand New, Bright Eyes,Coheed and Cambria, Death Cab for Cutie ,Fall Out Boy, Tokio Hotel From First to Last, Funeral for a Friend, Hawthorne Heights, Panic! at the Disco, Senses Fail, Something Corporate, The Starting Line, Story of the Year, Taking Back Sunday, Muse, Thursday, The Used וUnderoath.[8]
הגדרת להקה כאימו הוא דבר שנתון לוויכוח. מעריצים של הלהקות הללו נרתעו מהשימוש במושג אימו, וניסו להסביר ולהדגים מדוע הלהקה המדוברת אינה אימו. במקרים רבים, המושג פשוט הודבק ללהקה בגלל דמיון בצליל, אופנה משותפת, או בגלל פופולריות גדולה בקרב מעריצי האימו, ולא משום שהלהקה עומדת בעקרונות ובמאפיינים של הסגנון המוזיקלי.
בדיעבד הסתבר כי שאלת הגדרת האימו הייתה בעייתית כבר מראשיתה. בראיון משנת 2003 של גאי פיקוטו מ-Fugazi ו-Rites of Spring, נשאל פיקוטו כיצד הוא מרגיש בנוגע ל"היותו יוצר המושג אימו". תשובתו הייתה כי "אני לא מכיר בעובדה הזאת. מעולם לא הגדרתי את האימו כסגנון מוזיקה. תמיד חשבתי שזה המושג הכי דפוק שיכול להיות. אני יודע שיש את הקטע הנדוש הזה שכל להקה שמקטלגים אותה כאימו - שונאת את המושג. הם מרגישים שזה לא נכון ושגוי. אבל בכנות, חשבתי שכל הלהקות שניגנתי בהן היו להקות פאנק רוק. הסיבה שאני חושב שזה ** היא שכאילו מה, הלהקה Bad Brains לא היו אמוציונליים? מה, הם היו רובוטים או משהו? אני לא מוצא את ההיגיון פה."
אימו בישראל
לתרבות הפופולרית בישראל חדרו להקות אימו מחו"ל. עם זאת, הז'אנר עדיין לא זכה למייצג ישראלי בולט בתחום המוזיקה הפופולרית. בישראל אימצו אנשים שמגדירים את עצמם כ"אימו" את הצבעים המלנכוליים, את הפוני וכמה אלמנטים מתוך הגותיקה, הפאנק וההארדקור. כמו כן, ישנן מספר להקות ישראליות שאינן מוכרות לציבור הרחב כמו "Anny" ,"This Means You", ו-"I 4 N I" אשר שרות בסגנון, מגדירות את עצמן כלהקות אימו ומופיעות בארץ. בשנים האחרונות פופולאריות האימו בארץ התפתחה והגיעה לשיאה בתחילת 2007. אנשים שמגדירים את עצמם כ"אימו" נקראים לעתים גם "ילדי סצנה", והם מרבים להפגש באתרים בתל אביב כמו הדיזינגוף סנטר וגן מאיר.
אימו מתבטא גם כסטייל ,
הנה כמה תמונות :
אימו בנות :
אימו בנים :
אם יש לכם שאלה , אתם מוזמנים לשאול אותי בה"פ . (:
בטח שמתם לב שאני מראה לכם מוזיקת אימו , אבל אתם לא יודעים מה זה אימו בכלל ..
עכשיו אני אסביר .
קודם כל - "אימו" נובע מהמילה "אימושנל" (Emotional באנגלית זה רגשי)
במוזיקה, אימו הוא תת-סגנון של ההארדקור פאנק. בראשיתו, המונח "אימו" תיאר מספר וריאציות עצמאיות, שקושרו אחת לשנייה כיוון שהן בעלות מוצא משותף. עובדה זו גורמת לעירפול בתיחום הז'אנר.
במקורו, המושג אימו שימש לתיאור המוזיקה של הסצנה בוושינגטון הבירה באמצע שנות ה-80 והלהקות המקושרות לסצנה זו. בשנים הבאות, המושג אימוקור, שהוא קיצור להארדקור אמוציונלי (Emotional Hardcore), שימש גם לתיאור סצינות מקומיות שצמחו מהסצנה הזו. המושג אימו בא בעצם מהעובדה שלעתים קרובות, במהלך ההופעה, חברי להקות האימו היו מתנהגים באופן אמוציונלי וספונטני. השמות הנזכרים ביותר מהתקופה כללו את להקות Rites of Spring, Embrace, One Last Wish, Beefeater, Grey Matter, Fire Party, ובתקופה מאוחרת יותר גם Moss Icon. הגל הראשון של האימו החל להעלם לאחר התפרקות רוב הלהקות המעורבות בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.
באמצע שנות ה-90, המושג אימו החל לסמל את סצנת האינדי רוק שהושפעה מלהקות כמו Fugazi, נצר לגל הראשון של האימו. להקות כמו Sunny Day Real Estate ו-Texas is the Reason הקימו סגנון אינדי ומלודי יותר של אימו ופחות כאוטי ממקורות השראתו. הסצנה שכונתה כ"אינדי אימו" שרדה עד לשנות ה-90 המאוחרות, מאחר שרוב הלהקות התפרקו או שינו את סגנונן לסגנון הקרוב יותר למיינסטרים.
כשלהקות האינדי אימו נכנסו למיינסטרים, להקות חדשות החלו לחקות את הסגנון היותר מיינסטרימי ויצרו סגנון מוזיקה המכונה בתרבות הפופולרית גם הוא אימו. ההתרחבות המתמדת של המושג הופך את סגנון האימו לסימן היכר כללי, יותר מאשר סגנון מוזיקה ספציפי.
הגל הראשון (1985 - 1994)
ב-1985 בוושינגטון הבירה, איאן מק'קיי וגאי פיקיוטו, ותיקי סצנת ההארדקור בבירה, החליטו להתרחק ממה שהם ראו כאילוצים של הסגנון הבסיסי של ההארדקור ומהאלימות המחריפה בסצנה. הם לקחו את המוזיקה שלהם לכיוון אישי יותר עם הרגשה הרבה יותר אקספרימנטלית כשהתחילו עם Embrace של מק'קיי ו-Rites of Spring של פיקיוטו. סגנון המוזיקה שהתפתח על ידם הפך במהירות לסגנון בפני עצמו.
תוך זמן קצר, הצליל של האימו בבירה החל להשפיע על להקות אחרות כגון Moss Icon, Nation of Ulysses, Dag Nasty, Soulside, Shudder to Think, Fire Party, Marginai Man ו-Gray Matter, שרובן הוציאו את תקליטיהן על ידי הלייבל של מק'קיי, Dischord Records. הגל המקורי של האימו בבירה הסתיים בסוף 1994 עם נפילתה של Hoover.
מקור המושג "אימו" אינו ברור. חברי להקת Rites of Spring הזכירו בראיון ל-Flipside Magazine ב-1985 שחלק מהמעריצים שלהם החלו להשתמש במושג כדי לתאר את המוזיקה שלהם. בתחילת שנות ה-90, היה נפוץ להתייחס לסצנת הבירה המוקדמת כ"אימוקור", למרות שלא ברור מתי התחיל השימוש במושג.
לאחר שסצנת הבירה התרחבה, סצינות נוספות החלו להתפתח עם צליל ועקרון דומה. בסן דיאגו בתחילת שנות ה-90, Gravity Records הוציאו מספר תקליטים בסגנון האימו. להקות התקופה היו Heroin, Indian Summer, Drive Like Jehu, Angel Hair, Antioch Arrow, Universal Order of Armageddon, Swing Kids ו-Mohinder. בנוסף, בקליפורניה, Ebullition Records הוציאו תקליטים של להקות מאותו הזרם, כגון Still Life ו-Portraits of Past, בנוסף לאלה של להקות הארדקור פאנק מסורתי, בעלות רקע פוליטי וחברתי משותף.
באותו הזמן, באזור ניו יורק-ניו ג'רזי, להקות כמו Native Nod, Merel, 1.6 Band, Policy of 3, Rye Coalition, Quicksand ו-Rorschach הצטרפו לזרם. להקות רבות באזור היו מעורבות בסצנת המועדון ABC No Rio בניו יורק, שהיה בעצמו תגובה לאלימות ולסטגנציה בסצנה וכן תגובה ללהקות שניגנו בCBCG, מועדון ההארדקור הקטן הנוסף שהתקיים בניו יורק באותם הזמנים. רוב הגל הזה של האימו, במיוחד בסצנת סן דיאגו, החל לנוע לכיוון צורה יותר אגרסיבית וכאוטית של האימו, שכונתה "סקרימו".
עם הזמן, הסגנון היותר הארדקור באימו החל להעלם כשרוב להקות המקור המוקדמות התפרקו. לעומת זאת, היבטי הצליל נשארו עם להקות כמו Four Hundred Years ו-Yaphet Kotto. בנוסף, להקות רבות ממשיכות לשקף את הצד של ההארדקור באימו המקורי עד היום, בכללן להקות כמו Circle Takes the Square, Hot Cross, City of Caterpillar, Funeral Diner ו-A Day in Black and White.
לאחר התפרקות Embrace ב-1986, מק'קיי הקים את הלהקה רבת-ההשפעה Fugazi, ומיד לאחר מכן הצטרף אליו פיקיוטו. בעוד Fugazi עצמה לא מקוטלגת כאימו, המוזיקה של הלהקה נזכרת כמקור השראה ללהקות הגל השני של האימו כמו Sunny Day Real Estate, [1] Braid, [2] וJimmy Eat World. [3]
השפעות מוקדמות של האימו
בקליפורניה, להקות כמו Jawbreaker ו-Samiam החלו לשלב השפעות מ"צליל הבירה" לתוך מסגרת יותר פופית; המוזיקה תוארה על ידי אנדי גרינוולד כ"חתונה רועשת בין המשקל העצבני של ההארדקור, כתיבת השירים הרגישה של הפופ פאנק של קליפורניה, והאומנותיות המיוסרת של האימו של הבירה"[4]. להקות אחרות שיקפו את אותו החוש של מלודיה מחוספסת, בכללן Still Life ו-Garden Variety.
בנוסף, בשנות ה-90 המוקדמות, להקות כמו Lifetime הגיבו בדרכן לכישלון סגנון הסטרייט אדג' הארדקור של ה-Youth Crew ורצו לחפש כיוון חדש. בזמן שהמוזיקה שלהן הוגדרה לפעמים כאימו, היא הוגדרה גם כהארדקור מלודי. כתגובה לכיוון היותר מטאלי שחבריהם לקחו, Lifetime החליטו בתחילה להאט ולרכך את המוזיקה שלהם ולכתוב בצורה יותר אישית. הלהקה הוסיפה לאחר מכן שילוב של מהירות, אגרסיביות, ומלודיה שהגדירה את הצליל שלהם. הצליל, המילים והסגנון של Lifetime היוו מודל עבור להקות אחרות, כגון Saves the Day, Taking Back Sunday ו-The Movielife.
באופן דומה, להקות כמו Converge, להקה רבת השפעה על המטאלקור המודרני, שאבה השראה מלהקות האימו מהחוף המזרחי של ארצות הברית.
הגל שני (1994 - 2000)
בזמן ש-Fugazi וסצנת Dischord Records החלו להיות יותר ויותר פופולריות בסצנת האינדי המחתרתית של תחילת שנות ה-90, להקות חדשות החלו לצוץ. בשילוב של Fugazi עם השפעות מהפוסט פאנק של Mission of Burma ו-Hüsker Dü, התהווה סגנון חדש של אימו.
הוצאת האלבום Dairy על ידי Sunny Day Real Estate בשנת 1994 הייתה לגורם המפתח. ההצלחה של Sub Pop עם הלהקות Nirvana ו-Soundgarden נתנה ללייבל יכולת להביא את הדיסק לתשומת-לב רחבה הרבה יותר מאשר דיסק אינדי אופייני. הפרסום כלל פרסומות רציניות במגזין המוזיקה הנחשב רולינג סטון. התמיכה הגדולה של הלייבל הביאה את הלהקה להופעות טלוויזיוניות, כגון ב"The John Stewart Show". כתוצאה מכך, האלבום קיבל תשומת-לב כלל ארצית רחבה.
בזמן שאנשים רבים החלו ללמוד על הלהקה, במיוחד דרך האינטרנט, הלהקה קיבלה את התיוג "אימו". אפילו במקומות שבהם Fugazi לא נחשבו לאימו, הדור החדש של המעריצים שאל את המושג מסגנון ההארדקור המוקדם לסגנון האינדי המסוים הזה של האימו.
בשנים שלאחר מכן התהוו אזורי "אינדי אימו" רבים. המשמעותי ביותר ביניהם היה במערב התיכון של ארצות הברית באמצע שנות ה-90 שם רבות מהלהקות הושפעו מאותם המקורות, אך עם צליל יותר עצבני. הסגנון הזה של האימו מוגדר כ"אימו מערב-תיכוני" לפי המיקום הגאוגרפי של הלהקות, כשרבות מהן באות מאזורי שיקגו, קנזס סיטי, אומהה ומילווקי. הלהקות שתויגו כאימו מערב-תיכוני כללו בין היתר את Boy's Life ו-Cap'n Jazz. בשנים הבאות, להקות כגון The Promise Ring, Braid, Elliott, Bright Eyes, Cursive ו-The Get Up Kids קמו מאותה הסצנה וקיבלו תשומת-לב לאומית.
סצנת פניקס, ארי** הפכה לסצנה גדולה ומוכרת. מושפעים מ-Fugazi ומ-Sunny Day Real Estate, החלו Jimmy Eat World, שניגנו בתחילה פאנק, להכניס השפעות של אימו למוזיקה שלהם, ולבסוף הוציאו את האלבום Static Prevails ב-1996. ניתן לומר כי אלבום זה היה תקליט האימו הראשון ששוחרר על ידי לייבל מיינסטרים - Capitol Records, אצלם חתמו ב-1995.
להקות נוספות שהמשיכו את האינדי אימו כללו בין היתר את Christie Front Drive מקולורדו, Texas is the Reason ו-Rainer Maria מניו יורק, Knapsack ו-Sense Field מקליפורניה, Cross My Heart מבולטימור, Mineral מאוסטין ו-Pinebald ו-Jejune מבוסטון.
כשהמושג אינדי אימו החל להיות נפוץ, תויגו מספר להקות כ"אימו" אך ורק בגלל הצליל הדומה בין האימו לסגנונם שלהם. דוגמה לכך היא האלבום של Weezer משנת 1996 - "Pinkerton", אלבום שלאחר כמה שנים החל להחשב לאחד האלבומים הבולטים של האימו של שנות ה-90. [5]
כשטווח הלהקות הרחב של האימו החל למשוך תשומת לב ברמה לאומית, מספר לייבלי אינדי ניסו לתעד את הסצנה. להקות אימו רבות של שנות ה-90 המאוחרות נרשמו ללייבלי אינדי, שכוללים את Jade Tree Records, Saddle Creek וBig Wheel Recreation. ב-1997, Crank! Records מקליפורניה הוציאו אוסף הנקרא "(Don't Forget to) Breathe", שכלל שירים של להקות אינדי אימו. ב-1998, Deep Elm Records הוציאו את החלק הראשון בסדרת האוספים שנקראה Emo Diaries, שכלל שירים של להקות כמו Jimmy Eat World, Samiam וJejune. ב-1999, לייבל האוספים המפורסם משנות ה-70, K-tel, הוציא אוסף אימו שנקרא "Nowcore: The Punk Rock Evolution".
בזמן שסצנת האימו של שנות ה-90 המאוחרות הייתה ברמה כלל ארצית, לייבלי מיינסטרים החלו להתמקד בהחתמת להקות אימו בתקווה לנצל את הפופולריות של הסגנון. רבות מהלהקות התנגדו לפיתוי והצהירו על הנאמנות שלהן למנטליות העצמאית של הסצנה. הקונפליקט הורגש בלהקות אימו שסופן היה בהתפרקות, כמו Texas is the Reason ו-Mineral.
לקראת סוף המאה העשרים, המילה אימו הופיעה גם במיינסטרים. בקיץ 1998, מגזין Teen People פרסם מאמר בו הוכרז שאימו הוא הסגנון "הבא" של המוזיקה, וציינו את The Promise Ring כלהקה המסמלת זאת. הטבע העצמאי של סצנת האימו נסוג עם קבלת תשומת הלב מצד המיינסטרים, ולהקות אימו רבות שינו את הצליל שלהן במטרה לבודד את עצמם מהסגנון. בשנים הבאות, Sunny Day Real Estate העדיפו לשנות את הסגנון לכיוון של פרוגרסיב רוק, Jejune כיוונו ל פופ-רוק, ו-The Get Up Kids ו-The Promise Ring הוציאו אלבומים בסגנון רוק קל.
בזמן שהאינדי אימו כמעט חדל מלהתקיים בסוף המאה, להקות רבות עדיין הושפעו מהסגנון של Fugazi וHüsker Dü, כגון Thursday, The Juliana Theory ו-Sparta.
הגל השלישי (2000 - הווה)
בסוף שנות ה-90, סצנת האימו המחתרתי נעלמה כמעט לגמרי. לעומת זאת, המושג אימו עדיין היה בשימוש על ידי תקשורת מיינסטרים, כמעט תמיד בהקשר של להקות משנות ה-90 שנשארו קיימות, כמו Jimmy Eat World.
לקראת סוף שנות ה-90, Jimmy Eat World החלו להשתנות לכיוון המיינסטרים. בתחילת הקריירה שלהם הם ניגנו מוזיקה בסגנון אימוקור, אך עד להוצאת האלבום Bleed American ב-2001, הלהקה איבדה כמעט לגמרי את השפעת האימו אך כיוון שהציבור היה מודע למושג אימו וקישר את הלהקה אליו, הלהקה המשיכה להקרא להקת אימו. גם להקות חדשות יותר שנשמעו כמו Jimmy Eat World (ובמקרים מסוימים, כמו להקות אימו מלודי אחרות משנות ה-90 המאוחרות) הוכללו בסגנון. [6]
בשנת 2003, כריס קברה, הסולן הקודם של Further Seems Forever והפרויקט האישי שלו Dashboard Confessional זכו להצלחה גדולה. המוזיקה של קברה כללה ליריקה מלאה ברגשות. בזמן שהאימו המוקדם כלל ליריקה בכיוון יותר אפל וכואב, הליריקה של קברה עסקה יותר במנצחי ומפסידי האהבה וחוסר היכולת להתמודד. לאימו החדש, שהוא ללא ספק אמוציונלי מאוד, הייתה את ההצלחה הגדולה ביותר בקרב בני-נוער, הרבה יותר מזו שהייתה למקורותיו. [7]
בעקבות ההצלחה של Dashboard Confessional ו-Jimmy Eat World, לייבלי מיינסטרים החלו לחפש אחר להקות בעלות צליל וסגנון דומה. בעוד להקות רבות מתחילת ואמצע שנות ה-90 הוכנסו שלא כרצונם תחת המטרייה הרחבה של מוזיקת הגראנג', לייבלים מסוימים רצו לשווק את הצליל החדש תחת המושג אימו.
במקביל, המושג אימו הורחב והפך להיות יותר מאשר סגנון מוזיקלי בלבד, מה שהוסיף לבלבול ששורר עד היום סביב המושג. המילה אימו הפכה להיות מקושרת לכל דבר שהיה בו רגש מוחצן. סגנונות אופנה והתנהגות משותפים למעריצים של להקות אימו החלו להיות מקושרות גם הן למושג אימו.
בנוסף, בצורה אפילו יותר רחבת ידיים משנות ה-90, האימו כלל בתוכו טווח רחב עוד יותר של להקות, להן יש מעט מאוד במשותף. המושג הפך להיות כל-כך רחב ידיים עד שהגדרתו ואיפיונו הפכו כמעט בלתי אפשריים. בצדק או שלא בצדק, המושג אימו שימש לעתים לתיאור להקות כמו: AFI, Alexisonfire, Lostprophets, Brand New, Bright Eyes,Coheed and Cambria, Death Cab for Cutie ,Fall Out Boy, Tokio Hotel From First to Last, Funeral for a Friend, Hawthorne Heights, Panic! at the Disco, Senses Fail, Something Corporate, The Starting Line, Story of the Year, Taking Back Sunday, Muse, Thursday, The Used וUnderoath.[8]
הגדרת להקה כאימו הוא דבר שנתון לוויכוח. מעריצים של הלהקות הללו נרתעו מהשימוש במושג אימו, וניסו להסביר ולהדגים מדוע הלהקה המדוברת אינה אימו. במקרים רבים, המושג פשוט הודבק ללהקה בגלל דמיון בצליל, אופנה משותפת, או בגלל פופולריות גדולה בקרב מעריצי האימו, ולא משום שהלהקה עומדת בעקרונות ובמאפיינים של הסגנון המוזיקלי.
בדיעבד הסתבר כי שאלת הגדרת האימו הייתה בעייתית כבר מראשיתה. בראיון משנת 2003 של גאי פיקוטו מ-Fugazi ו-Rites of Spring, נשאל פיקוטו כיצד הוא מרגיש בנוגע ל"היותו יוצר המושג אימו". תשובתו הייתה כי "אני לא מכיר בעובדה הזאת. מעולם לא הגדרתי את האימו כסגנון מוזיקה. תמיד חשבתי שזה המושג הכי דפוק שיכול להיות. אני יודע שיש את הקטע הנדוש הזה שכל להקה שמקטלגים אותה כאימו - שונאת את המושג. הם מרגישים שזה לא נכון ושגוי. אבל בכנות, חשבתי שכל הלהקות שניגנתי בהן היו להקות פאנק רוק. הסיבה שאני חושב שזה ** היא שכאילו מה, הלהקה Bad Brains לא היו אמוציונליים? מה, הם היו רובוטים או משהו? אני לא מוצא את ההיגיון פה."
אימו בישראל
לתרבות הפופולרית בישראל חדרו להקות אימו מחו"ל. עם זאת, הז'אנר עדיין לא זכה למייצג ישראלי בולט בתחום המוזיקה הפופולרית. בישראל אימצו אנשים שמגדירים את עצמם כ"אימו" את הצבעים המלנכוליים, את הפוני וכמה אלמנטים מתוך הגותיקה, הפאנק וההארדקור. כמו כן, ישנן מספר להקות ישראליות שאינן מוכרות לציבור הרחב כמו "Anny" ,"This Means You", ו-"I 4 N I" אשר שרות בסגנון, מגדירות את עצמן כלהקות אימו ומופיעות בארץ. בשנים האחרונות פופולאריות האימו בארץ התפתחה והגיעה לשיאה בתחילת 2007. אנשים שמגדירים את עצמם כ"אימו" נקראים לעתים גם "ילדי סצנה", והם מרבים להפגש באתרים בתל אביב כמו הדיזינגוף סנטר וגן מאיר.
אימו מתבטא גם כסטייל ,
הנה כמה תמונות :
אימו בנות :
אימו בנים :
אם יש לכם שאלה , אתם מוזמנים לשאול אותי בה"פ . (:
נערך לאחרונה על-ידי Broken_Strings בתאריך Fri Dec 02, 2011 2:34 am, סך-הכל נערך פעם אחת
» דיון| דרושים מנהלים לפורום מוגובי
» ספרים כמתנות
» האח הגדול הזוכה הגדול!!
» נגע בליבי 3>
» פרסום|| בניית משחק דפדפן
» תמונות| של משחקי פלאש ודפדפן
» אתגר| משקיען השבוע
» פרסום דמות| Rufus